איך זה נראה בפועל?

1. האלימות הנסתרת – דפוסים אלימים לא מתפוגגים, הם משנים את פניהם לדרכים פוגעניות משוכללות יותר "מתחת לראדאר" של המשטרה, מערכת המשפט, מערכת הרווחה, מערכת החינוך. הן נשחקות מהתמודדות עם המערכות שאמורות לסייע להן
2. מענק הסתגלות ניתן רק לנשים ששהו מעל חודשיים במקלט לנשים מוכות- אם שהו ולו יום אחד פחות אינן זכאיות למענק או לליווי של תכנית "דף חדש"
3. נשים שנפרדו מזוגיות אלימה בכוחות עצמן בקהילה – לא כלולות בחוק המספק את המענק והליווי
4. שיקום הילדים החשופים לאלימות – ברוב המקרים ישארו במשמורתן של האימהות אבל אי אפשר להעניק להם איבחון/טיפול רפואי/טיפול רגשי ללא הסכמת האב מחולל האלימות. למה? זה החוק בישראל!
5. שילוב בשוק העבודה – ללא תקציב ראוי לאיבחונים, הכשרות מקצועיות, תהליך השמה פרטני, ליווי פרטני כלכלי, ללא תוכנית ובה השקעה אמיתית וייחודית עבור נשים נפגעות אלימות, שכחלק מדפוסי השליטה והבידוד לא הורשו ללמוד, לעבוד ולנהל תקציב – איך יהפכו להיות מפרנסות כראשות המשפחה ללא תוכנית
6. נשים שעובדות – ללא סל שיקום ריאלי (הכולל תשלום לבייביסיטר) וכהורה משמורן, אי אפשר להתמיד בשגרת עבודה בשנתיים האחרונות בהן הקורונה מכתיבה סגרים או בידודים כחלק משגרה לצד מגיפה
7. המגורים מחוץ לבית האלים – סיוע בשכ"ד לנשים נפגעות אלימות עומד עשורים רבים על 1,000 ש"ח בלבד לערך. מי בדיוק יכולה לשכור דירה, לפני שהתחלנו לדבר על תשלום ארנונה, ועד בית והוצאות כמו מים, גז, חשמל?
8. מזונות ילדים – ברוב המקרים לא ישולמו על ידי הגבר האלים אלא באמצעות ביטוח לאומי. אם האישה עובדת ומרוויחה יקוזזו מזונות הילדים. מה הקשר? לא ברור. מה שברור זו העובדה שהמדינה דנה אותן לעוני.
9. אלימות מוסדית בבתי הדין הרבניים – לבתי הדין הרבניים יש בחסות המדינה כוח אינסופי להתעלל בנשים בציפייה לגט, לא חודשים, אלא שנים, בהן הן נאלצות להגיע לאינספור דיונים
10. מדינת ישראל לא חתומה על אמנת איסטנבול – הקובעת ומעגנת סטנדרטים למניעה וטיפול באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה, בכל רמות הממשל ובכל הגופים והמוסדות הרלוונטים